חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הלכות ראש השנה

[א] כל השנה אומרים בתפילה האל הקדוש. מלך אוהב צדקה ומשפט. חוץ מראש השנה עד יום הכפורים ועד בַּכְּלל, שצריכין לומר המלך הקדוש, המלך המשפט, לפי שבימים אלו הקדוש ברוך הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם. וכן מוסיפים זכרֵנו ומי כמוך וכו'. ואם טעה ואמר האל הקדוש, או שהוא מסופק אולי אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש, אם נזכר תוך כדי דיבור (דהיינו אמירת שלום עליך רבי), ועדיין לא התחיל ברכה אחרת, אומר המלך הקדוש ואינו חוזר לראש, וכן הדין בהמלך המשפט. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דבור, אזי בהמלך הקדוש צריך לחזור לראש התפילה אפילו מספק, מפני ששלש ברכות הראשונות נחשבות כאחת. (ואפילו שליח ציבור בחזרת התפילה צריך לחזור לראש, ואומרים הקדושה שנית). אבל בהמלך המשפט נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאפילו יחיד אינו חוזר אפילו לאותה ברכה, כיון שהזכיר תיבת מלך בברכה זאת. ויש אומרים שצריך לחזור. דהיינו שאם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר. ואם עקר רגליו, חוזר לראש התפילה. כל השנה אם טעה ואמר המלך הקדוש, המלך המשפט, אינו חוזר:
[ב] אם שכח זכרֵנו, או מי כמוך, זכור רחמיך (לפי נוסח הבלדי. ובשאמי, וכְתוֹב וכו'), ובספר חיים, ולא נזכר עד שאמר ברוך אתה ה', כיון שאמר את השם גומר את הברכה ומתפלל כסדר ואינו חוזר. וכן אם שכח ובכן יתקדש וכו' וחתם המלך הקדוש, ואפילו לא אמר עדיין רק ברוך אתה ה', חותם המלך הקדוש ואומר אתה בחרתנו וכו'. ואם ברור לו בר"ה וכיפורים שאמר ובכן יתקדש וכו', רק מסופק אם חתם המלך הקדוש, אינו חוזר, שבודאי סיים כהוגן. וכן הדין למנהג הבלדי שאומרים ובכן יתקדש, גם בכל הימים שבין ר"ה לכפורים. ובחזרת ש"צ, מנהגינו שאין הציבור אומרים בקול זכרינו ומי כמוך וכו' רק הוא לבדו:
[ג] בעלינו לשבח מר"ה ועד יוהכ"פ המנהג שאומרים במקום שלא שם חלקינו כחלקם, שלא שם חלקינו כהם. ובמקום ומתפללים אל אל לא יושיע, ומתפללים ללא יועיל. ומנהג השאמי לכפול תיבת לעילא, בכל הקדישים שאומרים מראש השנה עד יום הכפורים. וכיון שבקדיש מן יהא שמיה רבא וכו' ואילך צריכין להיות שמונה ועשרים תיבות, ובכל השנה אומרים לעילא מן כל ברכתא, עתה אומרים לעילא לעילא מכל ברכתא. אבל בבלדי כופלים תיבת לעילא כל השנה, ואומרים "מכל" תיבה אחת. ויש מהשאמי שנוהגים לומר בעשי"ת עושה השלום במרומיו בה"א, בסיום התפילה והקדיש:
[ד] בשבת בִּנְתַּיים ערבית בברכת מעין שבע, אומר גם כן במקום האל הקדוש, המלך הקדוש. ואם טעה השליח־צבור ואמר האל הקדוש, אם עדיין לא סיים הברכה חוזר מהמלך הקדוש ואילך. ואם כבר סיים הברכה (ואפילו אם אמר רק ברוך אתה ה') אינו חוזר. ובבלדי אומרים אז המלך הקדוש גם בכל שבתות השנה, מטעם שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה:
[ה] בראש השנה ויום הכפורים מתפללים תפילת העמידה באיברים זקופים כמו בכל השנה, אבל הלב יהיה כפוף לעבודת היוצר. וכן לא יגביהו את קולם אלא בלחש כמו בכל השנה. ויש נוהגים כדעת המתירים להגביה אז את קולם כדי שיוכלו להתפלל יותר בכוונה, ודוקא מעט אבל לא הרבה. ויזהר לדקדק בתפילתו היטב, שלא ישנה שום נקודה. ויהדר אחר סידור מדוייק היטב להתפלל מתוכו. ונוהגים להתפלל בבכיה, ואפילו כשחל ר"ה בשבת [וכל־שכן ביום הכפורים]. ורבינו האר"י ז"ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, מורה שאין נשמתו טובה ושלימה. וכשנופלת עליו בכיה מאליו, זוהי הוראה שדנים אותו באותה שעה למעלה, אם ביום ראשון או ביום שני:
[ו] מנהגינו שמברך איש לרעהו בראש השנה בנוסח זה, תִּכָּתֵב בספר החיים ובספר הזכרון [ויש מוסיפים, ובספר מחילה וסליחה וכפרה]. והלה משיב, ואתה תכתב בספר החיים ובספר הזכרון [ובספר מחילה וסליחה וכפרה]. וזה הן בלילה הן ביום. בין קודם חצות בין אחר חצות, בין ביום ראשון בין ביום שני. וכן עד יום הכפורים, ועד בכלל, אומרים נוסח זה, ואין מזכירין חתימה. [ורבים נוהגין שהחזן גם כן מברך כך לקהל בהוצאת ס"ת שני בר"ה ויום הכפורים, תכתבו בספר וכו', והם משיבים כנזכר]. ובמוצאי יום הכפורים אומר לו, תבושָּׂר במחילה וסליחה וכפרה. והלה משיב, ואתה תבושר במחילה וסליחה וכפרה. וכן נוהגים כשכותב אדם מכתב לחבירו מראש חדש אלול ואילך, מברכהו בתחילת המכתב או בסופו שיכתב בספר החיים ובספר הזכרון:
[ז] בליל ראש השנה עושים סימנים לשנה טובה, דברים המעוררים את האדם להיישיר מעשיו. כיצד. לוקח תמרה בידו ואומר, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו, שיתמו שונאינו. ומברך בורא פרי העץ, ואוכל. ולוקח רמון ואומר יהי רצון וכו' שנרבה זכיות כָרמון, ואוכל. ולוקח תפוח ומטביל אותו בדבש ואומר, יהי רצון וכו' שתתחדש עלינו שנה מתוקה, ואוכל. ולוקח קַרָא (דהיינו דַּלַּעַת) ואומר, יהי רצון וכו' שיקרע (רוע) גזר דיננו, ויקראו לפניך זכיותינו. ומברך בורא פרי האדמה, ואוכל. ולוקח רוביא (יש נוהגים כהמפרשים דהיינו תלתן, והוא הידוע אצלינו בשם חִלְבּהּ. ויש נוהגים כהמפרשים שהוא פּוֹל המצרי, הנקרא לוביא בל"ע, הידוע אצלינו בשם דִּגְּרהּ. וטוב לקחת משניהם) ואומר, יהי רצון וכו' שירבו זכיותינו, ואוכל. ולוקח כָּרָתֵי (בצל־בר) ואומר, יהי רצון וכו' שיכרתו שונאינו, ואוכל. ולוקח סלקא (תרד) ואומר, יהי רצון וכו' שיסתלקו אויבינו, ואוכל. ולוקח מראש כבש, או מראש דג ואומר יהי רצון וכו' שנהיה לראש ולא לזנב, ומברך שהכל, ואוכל. וטוב לעשות סדר זה גם בליל שני דראש השנה:
[ח] יש נוהגים לאכלם מיד אחר הקידוש, לפני שנוטלים ידיהם לסעודה, מפני כבוד היום כדרך שנוהגים בסעודות חשובות. ולעניין ברכה אחרונה, סוברים שאין צריך לברך מפני שהקידוש נחשב להתחלת סעודה. ויש נוהגים לאכלם אחרי אכילת פת־הבציעה של ברכת המוציא, מפני שמסתפקים שמא אם אוכלים קודם צריך ברכה אחרונה. ואם רוצים לאכלם אחר הסעודה וברכת המזון, רשאים, ואז לכולי עלמא חייבים בברכה אחרונה. הנוהגים לאכלם אחר ברכת המוציא, לא יברכו בורא פרי האדמה על תבשיל הקרא וכיוצא בו, וכן לא שהכל על הבשר או הדג, מפני שהם דברים הבאים מחמת הסעודה. אבל בורא פרי העץ מברכים:
[ט] יש לאכול בשר טוב, ושאר מיני מתיקה. ואין לאכול דברים חמוצים, אבל דברים חריפים אוכלים. ויש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, וכן פולים וקטניות, מפני שהם מרבים כיחה וניעה. וכן יש אומרים שאין לאכול ענבים שחורים, אבל לבנים אין קפידא. וטוב ללמוד בכל סעודה מארבע סעודות ר"ה, פרק אחד משניות מארבעת פרקי מסכת ר"ה, קודם מים אחרונים:
[י] סדרי התפילות והפיוטים וקריאת התורה וכו', מפורשים כבר בסידורים, והמעיין שם ימצא כל ההבדלים שבין המנהגים. וגם במספר התקיעות יש חילוקים. והנה על פי הַגְּמַרָא והגאונים והרמב"ם תוקעים רק מ"א תקיעות, שלושים מיושב ועשר מעומד ותרועה גדולה, ויש מהבלדי שנוהגים כך. ויש מהבלדי שמוסיפים ותוקעים ע"א תקיעות, ומנהג השאמי (דרך־כלל) ק"א. ויש אומרים שלאחר גמר התקיעות כפי מנהג המקום, אין לתקוע יותר אפילו מי שרוצה להתלמד כדי לתקוע ביום שני, זולת קטנים מותר לומר להם שיתקעו ואף מותר להשתדל ללמדם. אבל מנהגינו להקל שאפילו גדולים תוקעים ללא צורך. ולכולי עלמא השופר אינו מוקצה:
[יא] שיעור התקיעה ארבעה טְרוּמִיטִין ומחצה (כשתי שניות) או תשעה טרומיטין (שלוש־ארבע שניות) וכל שבר כשלושה טרומיטין (שניה אחת) והתרועה לא פחות מתשעה טרומיטין (שלוש־ארבע שניות). ויכול להאריך בתקיעה או בתרועה כמה שירצה, אבל לא בשבר. ואין מאריכין בתקיעה של־תשר"ת יותר מבשל־תש"ת, ובשל־תש"ת יותר מבשל־תר"ת, אלא שיעור אחד לכל התקיעות כולן. זהו מנהגינו המקובל בידינו דור אחר דור, והוא מיוסד על דעת הגאונים ורבינו הרמב"ם, וכן העיקר. ומי שרוצה להחמיר כדעת שאר פוסקים, יעשה כל תקיעה מהתקיעות של־תשר"ת, יותר מי"ח טרומיטין (כשבע־שמונה שניות) ושל־תש"ת יותר מט' טרומיטין (כחמש שניות) ושל־תר"ת תשע טרומיטין (שלוש־ארבע שניות). וכל שבר מהשברים, כשלושה טרומיטין (שניה אחת) וכל תרועה כט' טרומיטין (שלוש־ארבע שניות):
[יב] התרועה אין עושין טו טו טו וכו' כמנהג שאר כמה קהילות ישראל, אלא קול רועד, על־ידי הפסֵקים בנשימה או בלשון, אבל לא בצירוף נענוע היד. ושברים תרועה דתשר"ת, 
עושין תמיד בשתי נשימות, ויש מהשאמי שנוהגים בתקיעות דמיושב בנשימה אחת. והיינו שמפסיקים מעט בנתיים פחות מכדי נשימה, אבל אין להריע מתוך השבר. וברוב המקומות אין מקרין לפני התוקע, כי התוקעים בקיאים. ונוהגין להעלות את התוקע לקרוא חמישי בספר תורה, הן ביום טוב ראשון הן ביום טוב שני, אא"כ חל בשבת שאין תוקעין בה:
[יג] בעת תקיעת שופר, צריך האדם להכין עצמו לשמוע קול שופר לקיים מצות עשה יום תרועה יהיה לכם. ויחרד וילפת ויבכה על כל עוונותיו, כי אותה שעה עת המוסף, היא שעת הדין. וכל־כך עשה ה' חסד ורחמים עם ישראל לדונם אז בעת שהם עסוקים במצוה, כדי שלא לדקדק עליהם. ובתקיעות דמיושב, נכון לכל אדם להתוודות בלחש שלא ישמעו הדברים לאזניו, ובין סימן לסימן דוקא, דהיינו בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת, כי אז השטן מעורבב ודברי הוידוי עולים למעלה. ויתוודה תחילה באופן כללי, עברתי על לא תעשה ועשה, ואחר־כך יפרט. וחייב התוקע להתכוין להוציא לכל השומעים אותו, והם גם־כן יתכוונו לצאת:
[יד] כשהתוקע אומר את הברכות, אל יאמרו הקהל ברוך הוא וברוך שמו, וישמעו היטב את הברכות. ואחר כל ברכה יאמרו בכוונה אמן. ואסור לו ולהם להפסיק מכאן עד לאחר כל התקיעות:
[טו] הברכות והתקיעות צריכים להיות בעמידה. ודוקא התוקע, אבל הקהל יושבים אז, ולכן נקראים תקיעות דְּמִיּוֹשֵב. ובמוסף מפני שעומדים, נקראים תקיעות דְּמֵעוֹמֵד. ונוהגים שהתוקע עומד באמצע בית הכנסת על־יד התיבה שקראו שם בספר תורה, וכן במוסף עומד על־יד התיבה (לימין שליח ציבור, או לשמאלו). ואם אחֵר תוקע במוסף, יכול לעמוד במקומו, ואינו צריך לעמוד על יד התיבה. [הדינים אם טעה בתקיעות, עיין בשלחן ערוך סימן תק"צ סעיפים ז' ח' ט']:
[טז] בעמדם להתפלל מוסף, צריך כל אחד לכוון דעתו בכוונה יתירה בתפילתו זאת אשר היא ארוכה בכמות ובאיכות, ובחינתה במקום עליון, עולה על כל התפילות. ורבים נוהגים להתפלל תפילה זו בלא לחש תחילה, אלא הש"צ בקול רם, והקהל אומרים יחד עמו בלחש, וכן הוא העיקר:
[יז] כשאומר השליח־צבור והציבור, ואנחנו משתחוים וכו' המנהג שמשתחוים כולם, אבל אינם נופלים על פניהם. וכן אין נופלים בסדר עבודה ביום הכפורים:
[יח] מי שיצא ידי־חובתו בתקיעת שופר וצריך לתקוע בשביל אחרים, יכול גם־כן לברך את הברכות, אם הם אינם יודעים לברך. ונשים פטורות מתקיעת שופר, וכן המנהג, אבל יכולות הן לתקוע בלא ברכה, או יתקע להם אדם אחר בלא לברך:
 [יט] כשיש מילה בראש השנה, יש אומרים שֶׁיִּמּוֹל לאחר ההפטרה קודם תקיעת שופר, שכך הוא הסדר, ברית אברהם (זו מילה) ועקִידת יצחק (זה שופר). אבל מנהגינו לִמּוֹל בגמר התפילה אחר היציאה מבית־הכנסת, כיון שמלין בבית:
[כ] כשיוצאין מבית הכנסת, יש ללכת בשׁוּבָה ונחת, שמחים וטוֹבי־לב, בבטחון כי שמע ה' קול תפילותינו ותקיעותינו ברחמים. ואוכלין ושותין כיד ה' הטובה, ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת בנתיים. ומכל־מקום יזהרו שלא לאכול כל שבעם, למען לא יָקֵלּוּ ראשם ותהא יראת ה' על פניהם. ואחר ברכת המזון יש נוהגים שלא לישן, וכן ראוי לעשות. ורק אחרי חצות יכול לישן. והיושב בטל, כישן דאמי. אלא יעסוק בתורה או בתהלים או בספרי יראה ומוסר, כי קדוש היום לאדונינו. והולכין לבית־הכנסת לומר מזמורי תהלים בציבור עד תפילת המנחה. ובהרבה מקהילותינו אין נוהגין לומר סדר תשליך:
[כא] שני ימים טובים של ראש השנה, כיום אחד ארוך הן חשובים וקדושה אחת הן, ולכן נחלקו הפוסקים אם לברך שהחיינו בליל שני בקידוש, וכן בתקיעות של יום שני, או לא. כי יש אומרים כיון דקדושה אחת הן וכבר בירך שהחיינו בראשון, אינו צריך לברך עוד בשני. ועל־כן נוהגים שבקידוש ליל שני מניחין על השלחן פרי חדש או יין חדש, שתהא ברכת שהחיינו שבקידוש גם עליו. או שלובש בגד חדש. ואם אין לו, אינו מעכב ואומר שהחיינו, כי אנו תופסין העיקר כהפוסקים שאומרים שצריך לברך שהחיינו. אבל בתקיעות שלְּ־יום שני, המנהג שאינו מברך שהחיינו קודם התקיעות. אלא אם כן חל יום ראשון בשבת, כיון שעדיין לא תקעו:
[כב] אסור לבשל או לחמם אוכל מיום טוב ראשון של ראש השנה לצורך יום טוב שני, והוא הדין שלא להכין שום דבר מיום ליום (וכמבואר לעיל סימן צ"ה סעיף ה' וסימן צ"ו סעיפים א' ב' ג'. מיהו בדיעבד שעברו ובישלו, לא נאסר המאכל. וצריך להודיע דין זה לנשים שלא יתחילו בבישול וכיוצא בזה בליל יום טוב שני עד צאת הכוכבים, כי הרבה נכשלו. ויהי רצון שלא ניבוש ולא ניכלם ולא ניכשל עד עולמי עד:

עכשיו באתר שטייגן 100 אורחים
יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד